איך אדע מהו הגבול הנכון לשים לילדי והיכן למקם אותו

מהו הגבול הזה שכולם מדברים עליו, חמקמק ואין יודעים היכן להציב אותו. ישנם כאלו שהוא ברור להם מאוד, כולנו זוכרים שיחות חברים טרום הבאת הילדים לעולם, “אצלי הילדים אף פעם לא ישטתחו מתחת למקרר של הגלידות בסופר", “אצלי הילדים אף פעם לא ידברו אלי בחוסר כבוד". ואיזו ביקורת אנחנו מעבירים בגלוי או בסמוי על הורים שנראה לנו שאינם יודעים להציב גבולות לילדיהם.

יום אחד מגיעים ילדינו שלנו, ופתאום אנו מוצאים את עצמנו במצבים מביכים, שמעולם לא האמנו שיקרו לנו. הקיצוניות הכי מצחיקה קיימת בין אלו שבחוץ מבצעים תפקידי ניהול בכירים ובבית ילד בן שנתיים מנהל אותם ביד רמה. אבל גם כל שאר בעלי המקצועות לא ששים למצוא את עצמם בסיטואציה זו.

התחושה הראשונה המתפשטת כאשר ילדנו הקטן רודה בנו, היא סוג של השפלה, אנחנו בסה"כ רוצים להשיג סוג של שקט ומוצאים את עצמנו עושים פעולות מגוחכות, מביכות ומתישות. באחת מהדרכות ההורים שהעברתי סיפר לי האב שבכל פעם שהוא יוצא מהבית, הוא נדרש על ידי ביתו הקטנה לנעול נעליו, לחלוץ אותם ולנעול שוב. תארו לכם סיטואציה בה גבר בן 30 פלוס, נדרש על ידי ילדה בת שנתיים לטקס שלם של נעילת וחליצת נעליים רק בכדי לרצות אותה, כי אם לא עשה כך היא היתה מתחילה לצרוח ולבכות, עד שהוא היה ממלא את דרישתה. הדוגמא הזו קצת קיצונית, אך היא באה להבהיר שבדיוק במקום הזה, המביך, הבלתי אפשרי אנחנו מבינים שצריך גבול.

הגבול למעשה קיים אצלנו, הוא הקו האדום שלנו וממנו מתחיל החופש והטריטוריה הפרטית שלנו. כאשר אנו מבינים מהו הגבול שלנו ולא מאפשרים לילדנו לעבור אותו, אנחנו מאוד ברורים בהצבתו ובאכיפתו וילדנו מרגישים בכך. כאשר אנו לא מאפשרים לילדנו לעבור את הגבול האדום שלנו, אנחנו בעצם שומרים על שפיותנו. השגת הגבול שלנו באופן מתמיד תגרום לנו לשחיקה ולתחושה ש"אין לנו חיים" מאחר שאפילו על דברים מאוד חשובים לנו אנו מוותרים. חשוב לציין שהצבת גבולות באה ממקום של ערכים, במקום שעומד ערך מאחורי מה שאני מבקש מילדי, יהיה לי ברור יותר מהם ציפיותיי. הגבולות שאני מציב לילדי, כדאי שתהיה להם אחיזה גם בהתנהגות ההורים, אם אני כהורה אדרוש מילדי לכבד את סבא וסבתא שלהם ובעצמי אדבר בזלזול ובחוסר כבוד, זה המודל שיעבור לילדי ולא יעזור כמה מילים אבזבז כדי להסביר להם אחרת.

חלק מתפקידנו כהורים מחנכים הוא להציב גבול לילדנו, ראשית כדי לשמור על שפיותינו, שנית כדי להרגיל את ילדנו לכך שהחיים הנורמטיבים מלאים במסגרות, וכל מסגרת היא בעלת גבולות משלה. ילד שאינו מורגל בביתו לגבולות יתקשה להתמודד עמם בחוץ.

בהדרכות ההורים שאני מעבירה, אני מסבירה שגבולות הינם אינדוודואלים, כל אחד יש לו את הקוים האדומים שלו. גם במשפחה גרעינית, לכל אחד מבני הזוג יהיה את הגבול האדום שלו, דבר שאינו סותר את העובדה החשובה שמול ילדינו עלינו להיות חזית אחידה, זאת אומרת שאם אחד מבני הזוג מחמיר יותר בגבולותיו, בעת של בילוי משפחתי יש לכבד את גבולותיו של בן הזוג המחמיר, גם אם לא מסכימים עמו. חזית אחידה משדרת לילדנו כבוד הדדי, וביטחון בכך שיש על מי לסמוך. משפחות אינן אמורות לקבוע את גבולותיהן על פי מה שאומרים השכנים ההורים או הגננת. כל משפחה יש לה אורח חיים משלה, ההורים יודעים מהם הגבולות שלהם, מה הערכים החשובים העומדים מאחורי הצבת הגבולות ומהם יכולותיהם לאכוף את הגבולות.

ולבסוף, הדבר הכי חשוב בהשמת גבולות היא העקביות והנחישות. ברגע שהחלטנו, לא לוותר. הילדים יכעסו, יתקוממו ויתמרדו, אך עלינו להיות חזקים ולזכור שבמקום בו אנו מאמינים בדרך שלנו, שם נצליח לשנות דפוסי התנהגות לא רצויים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>